גיטין פרק הניזקין דף נ' ע"א אמר רבא מי דמי התם כיון דמדאוריית' כו' כ' תוס' דרבא ס"ל שעבודא דאוריי' ואביי ס"ל לאו דאוריי' והקשה פ"י קושי' עצומה הא אביי ס"ל למפרע גובה ואת"ל גם דשעבוד' דרבנן מ"מ למפרע גובה הא בש"ס שלהי ג"פ הוכיח דרבה ס"ל שע"ד דמאמר גבו קרקע יש לו דאשר ימצא לו הוא חזי' דאי שעל"ד ל"א למפרע גובה. ונ"ל ליישב ע"פ מ"ש תוס' ב"ק ל"ג ע"ב דלמ"ד למפרע גובה היינו דחל ההקדש ומ"מ אינו להקדש רק אחר שגובה והשבח לבעליו נרא' די"ל דל"א למפרע קדוש דאינו שלו עדיין אלא דלזה אמרי' למפרע גובה דלא הוי כמקדיש שאינו שלו או מה שיקנה אבל לא שיהי' שלו ולפ"ז י"ל אביי דס"ל למפרע גובה הגם דס"ל שעבודא ל"ד מ"מ לענין זה למפרע גובה דיוכל להקדישו אחר שגבה מהני ההקדש משו' גבוה וש"ס ב"ב דהוכיח לרבה שע"ד משו' דס"ל למפרע בחיים דאב בכל אשר ימצא לו והוי כגבוי בידו וכשלו זה וודאי ליכא רק אי שע"ד אבל אי שעבודא ל"ד לא כנ"ל ליישב ועיי': עוד תי' תוס' דס"ל שע"ד ומשו' לא פלוג וגם על תי' זה תמה בפ"י איך אמר אביי תדע הא החילוק רב אלא דס"ל למר זוטרא מדנפשי' דלא פלוג אבל ראי' ליכא מבכל מקו' דלא גבי מיתמי רק זבורי' וכ"ל להסביר עפמ"ש לקמן ודמיתומי' אפי' בגדולי' מזבורי' דליכא נע"ד דלא אסיק אדעתי' דמלוה שימו' הלוה ומשו"ה לא ימנע מלהלות ולזה י"ל גם בשיעבד לו בפירוש מן העידי' ולא רצה להלות לו בלא"ה סתמא דמלתא לא הקפיד רק שיגבה בחייו מן העידי' דלאח"מ לא קפיד ולא אסיק אדעתי' כזו דראו חכמי' בחכמתם דלא איכפ' למלוה כשיגבה אח"מ רק זבורי' וזהו שאמר אביי תדע כו' ומיתמי בזבורי' הגם דחששו לנע"ד מ"מ לא תיקנו לגבות יותר ממה שגובה מה"ד כן במפרש שבח אנן סהדי דסגי למלוה במה שיגבה בחייו מעידית ורבא דחה מ"מ אינו דומה כ"כ דהתם כיון דמיני' דידי' בזבורי' וחכמי' הטילו על הבינוני' כל שלא שייך כ"כ נע"ד לא תיקנו אבל כל שמפרש אפשר שכוונתו גם על לאח"מ וסתמא כפרושו כנ"ל לבאר: והא דמספקא לש"ס לקמן אם גם בגדולי' וחבורי' לפמ"ש הי' יוכל להוכיח מאביי דס"ל גם בגדולי' י"ל דמסוגי' אין מוכח אולי טעמו דס"ל שעבל"ד כתי' קמא של תוס' אבל לאמת גם אי ס"ל שע"ד א"ש כמ"ש: והא"ש הא דפסקי' אפי' בגדולי' וכתבו הראשוני' דהלכתא כאביי ומ"ז הגם דקיי"ל שעב"ד חוץ במפרש משו' לא פלוג ובמזיק דווקא בקנוני' ונתקשה ש"ך למ"ש דבניזקא ל"א לא פלוג ולפמ"ש בבע"ח י"ל דראו חכמי' דלא איכפ' לי' למלוה רק בחייו וגם במפרש כוונתו רק בחייו של לוה חוץ במפרש גם ליורשי' וזה ל"ש בניזקא שחייבה תורה כנ"ל נכון: אלא לפמ"ש דווקא בפירוש לו שבח עידי' אבל במפרש בינוני' ע"כ דליורשין התכווין דאי בחייו מה לו לפרש. והא"ש דכ' רש"י שהתנה לגבו' מעידי' וכן אמר רבא הכא מדאוריי' מן העידי' משמע בפי' לו עידי' אלא בטוש"ע נקיט פירש לגבו' מבינוני' או עידי' וצ"ע: ע"ב. והלכתא יתומי' שאמרו גדולי' ואצ"ל קטני' וטעמא משום דלא מסיק אדעתי' דמלוה וליכא נע"ד והנה נתקשה פ"י הא שלהי ב"ב אמר ר"פ דמע"פ אינו גובה מיתומי' משו' נע"ד וקיי"ל כוותי' חזי' גם לגבי יתומי' איכא נע"ד כשלא יגבה כלל מיתומי' אבל משו' שיגבה רק מזבורי' ליכא נע"ד. ולדעתי נראה לתרץ עוד ע"פ שיטת הרי"ף שם דר"פ ס"ל שע"ד והא דקאמר משו' נע"ד משו"ה הניחו על ד"ת ולא עקרו הדין וי"ל התם כיון דמדין שיגבה מהם וכאן דאיכא נע"ד קצת הניחו על עיקר הדין אבל לגבו' מבינוני' כיון דעיקר הדין בזבורי' כל דליכא נע"ד גמור הניחו על עיקר הדין לגבו' מזבורי' וביתומים ליכא נע"ד כ"כ הניחו על הדין כנ"ל: אלא דכבר צווחו כל ראשוני' על דבר' הרי"ף הנ"ל כיון דשע"ד מהיכי תיתי לא יגבה מהם ול"ל כלל טעמא דנע"ד ונלאו כל חכמי לב לישבו והנלפע"ד דלמ"ד שע"ד מיד בשע' הלואה נשתעבד נכסי' ויצאו מרשותו וכחו של לוה ואין בידו למוכרו וכן להוריש לבניו אבל מאחר שתיקנו חכמי' דמע"פ אינו גובה מלקוחו' משו' פסידא ובכל שע' ורגע בידו למוכרו שוב קמו הנכסי' ברשותו ויוכל להוציא' משעבוד' דמלוה מן הדין שיוכל להוריש לבניו כיון שנכסי' אלו כ"י חייו בכחו וברשותו למכור ולתתם במתנה למי שירצה שוב קמו ברשותו כן הי' מעיקר הדין אחר שתקנו מה שתקנו אלא שראו שיש בזה נע"ד הם אמרו שיוכל למכור וליתן והם אמרו בכ"ז לא יוכל להוריש ובזה הדין דין תורה על מעמדו יעמוד והן הן דברי הרי"ף דמפרש דמשו' נע"ד העמידו על דין תורה כהנ"ל. והא"ש דבקדושין מייתי לדר"פ דאמר גובה מן היורשי' דשע"ד ובס"פ ג"פ אמר משו' נע"ד דמישך שייכו שניה' להדדי דמשו' שע"ד לחוד לא סגי דאחר שתקנו שיוכל למכור וליתן הי' ממילא בכחו להוריש ג"כ כמ"ש ולכן צריך לנע"ד אלא כיון דביתומי' לא שייך נע"ד כ"כ כמבואר כאן וליכא רק קצת נע"ד ואי שעבוד' ל"ד משו' נע"ד קצת לא הי' מוציאי' מן היורשי' אלא כיון מעיקר הדין דין תורה גובי' מיורשי' רק ע"י תקנתא דיוכל למכור לא היו גובי' וכיון שיש קצת תקלה ונע"ד תיקנו שיעמוד בזה על דין תורה כמו שהי' קוד' שתיקנו מידי בזה וא"ש הכל ולפע"ד הוא ישוב נכון לחומר קושי' ראשוני' על הרי"ף ועיי': מעיקרא הכי אתקין כתובי' הם אצל ב"ח כ' רש"י טעמא לפי שאין לך אדם רוצה ליקח שדה שמזון אשתו ובניו חוזרי' עליו וכ' בפ"י והא כתו' נמי חוזר' עליו וצ"ל כתובה קצוב וע"כ צריך אתה לומר דר"י ועולא דבעי' קצוב ותי' דווקא באלו אמרו כיון שאין לך אדם משא"כ בשארי דברי' דאין נוגע לכ"א לא בעי' קצוב עיי' בו. והנה אם כי דבריו צדקו בכוונ' רש"י אבל קשה לתוס' שכ' בחד תי' דקושי' מבנותיו נמי דאיכא בעולם כגון שגרשה ואיך מתרץ הכי תיקנו לפי שאין קצוב הא בכל בנו' חוץ בגרשה בלא"ה אין גובי' משו' שאינו כתוב וגרשה ואהדר' ל"ש יותר לכהפ"ח מבע"ח ושבח ופירו' וגובי' אע"פ שאינו קצוב ולמה תיקנו בזה וחששו לאינו קצוב וצ"ע והא ל"ק הא מזון בת גרושה קצוב צ"ל כיון דלמטה אין קצבה לאו קצוב הוא כמ"ש תוס' כתוב' נ' ע"ב אבל קשה הא לר"י ועולא ל"ב קצוב כל דל"ש לכל אדם: לכן נ"ל לפרש תי' ש"ס מעיקר' הכי אתקין כו' הגם דבכ"מ לא בעי קצובי' רק כתובי' ולא הפקיעו שיעבוד של מלוה משו' שאינו קצוב כיון דמחויב לשלם ושעבודי' דמלוה על הנכסי' ור"י ועולא ור"ל לטעמנ' דס"ל שע"ד משו' טע' קלילא דאין קצוב לא רצו להפקיע שע"ד דאית לי' חוץ באינו כתוב דל"ל קול טעמא רבא איכא אבל במזון אשה ובנות דחכמי' חייבי' בחוב זה כל שאינו קצוב שיש בו טע' קצת שלא לגבו' ממשעבדי הכי אתקנו שלא יגבה ממשעבדי ואין בזה הפקע' השיעבוד דהא הם חייבו והם לא חייבו יותר מזה כנ"ל ואם כי בלשון רש"י רחוק קצת להעמיס זה מ"מ לתוס' י"ל כן בטח: והא"ש דלק"מ קושי' תוס' לקמן נ"א ד"ה בשקנו מידו על פי' רש"י הא עשאו כתובי' לזה כו' ולפמ"ש דווקא מה שבא מכח חיוב דידהו מעיקר' הכי תיקנו כיון דליכא חוב רק מה שחייבו הם אבל כשקנו מידו או כ' וחייב עצמו הדר הו"ל חיוב מדינא לא הפקיעו שעבודי' דאוריי' משום קצובי' כנ"ל: ויש לפרש בזה ספיקו' הש"ס לר"ח אי קצובי' וכתובי' בעי ומפרש רשב"א אי טעמא דר"ח דאמר מפני שאינו קצוב משו' דקשי' לו סיפא כמאן דכתובי' דמי ולא ניחא לומר מעיקר' הכי תיקנו או דס"ל דלא בעי כתובי' כלל ולדברינו ספיק' ש"ס הכי הוי אי פליג ואמר מפני שאין קצובי' לתרץ סיפא דס"ל שעבודא ל"ד וקשי' לי' מ"ש סיפא דמעיקר' הכי תיקנו משו' דאין קצוב ומ"ש בכ"מ דלא אמרו שלא יגבה משו' שאין קצוב הא הא דגובה ממשעבדי משלהם ומדברי' הוא בקל יוכלו לומר לומר שלא לגבו' היכא דאינו קצוב כמו במזון אשה ובמו' ולכן הוכיח דבאמ' בכ"מ גם קצובי' וכתובי' בעי דכל דליכא תרתי לא תיקנו לגבו' ממשעבדי ור"י ועולא לטעמי' דס"ל שע"ד בכתובי' לחוד סגי או דלמא ר"ח ג"כ ס"ל שעבוד' דאוריי' אלא דפליג בסברא דלר"י תלי' הכל בכתובי' והוא ס"ל דיותר יש לתלו' בקצובי' מבכתובי' כנ"ל לבאר ועיי': ר"ח אמר לפי שאין קצובי'. מכאן הקשה רמב"ן בבעה"ת על הרמב"ם ורבותיו דמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב פטור הא במתני' אינו קצוב ודווקא ממשעבדי אינו גובה אבל מיני' דידי' גובה והא שבח ופירו' אינו קצוב ונלפע"ד עפמ"ש תוס' כתוב' נ' ע"ב דבר שיש לו קצבה למעלה ואין לו קצבה למטה ג"כ אינו קצוב מקרי לענין לגבו' מלקוחו' ונ"ל פשוט דלענין מחייב עצמו בדבר שאינו קצוב תלי' דווקא באין לו קצבה למעלה דהא הטע' שלא סמכה דעתו לחייב עצמו בדבר שאינו יודע עד כמה יעלה ואין לבו עמו לחייב עצמו בזה אבל כשקוצב למעלה רק למטה אין לו קצבה פשיטא שיוכל לחייב. והא"ש דבמתני' קתני אין גובי' לשבח ופירו' מנכסי' משועבדים היינו באופן שיוכל לחייב מיני דידי' כגון שקצב סכום עד כמה מחייב עצמו למעלה ובזה יוכל לחייב, מ"מ אין גובי' מנכסי משועבדי' כיון שאין לו קצבה למטה לענין לקוחו' אין קצוב הוא דלא ידעו כמה ישאירו. ולאו באוקימתא מוקמי' מתני' דהא לא קתני גובי' מיני' דידי' אלא אין גובי' ממשעבדי הכי קאמר ממשעבדי לעולם אין גובי' גם היכא דגובי' עיני' דידי' וכמ"ש כנ"ל נכון ועיי': והנה הפ"י כ' דשאני במכיר' דווקא במתנה ס"ל שאינו יוכל לחייב באינו קצוב הנה כ"כ המל"מ הלכ' מכירה בשם הריטב"א דכ'